יום שני, 6 באוקטובר 2014

hIROSHIMa

יצאנו מטאקיאמה למערב האי המרכזי, להירושימה בירת מערב הונשו, העיר של מאזדה ושל הקרפיונים (זה הכינוי של קבוצת הבייסבול של הירושימה, כפי שניתן לראות בכל מקום בעיר, כולל מכסי הביוב)
לקחנו את רכבת הסופר-אקספרס לנאגויה, אחד ה-האב'ים הגדולים של מרכז הונשו, קנינו בתחנה שני בנטו של אנשים עובדים ועלינו על הסופר-שינקאנסן 'סאקורה' (פריחת הדובדבן) להירושימה

איזור השינקאנסנים בתחנת נאגויה





מחלקת עסקים
אחר שנחתנו בהירושימה וזרקנו את המזוודות במלון, לקחנו מעבורת לאי מיאג'ימה לראות את המקדש ושער הטורי המפורסם איטסוקושימה. השער כאילו מרחף על המים, וכאשר יש שפל באי ניתן להגיע עד אליו.
באי שכולו מקודש לשינטו מסתובבים צבאים ואנפות חופשי (א-לה הפרות בהודו) ומציקים לתיירים שנזהרים בכבודם.

חוות אויסטרים בדרך למיאג'ימה

מתקרבים לאי- איך שמודיעה הכרוזית שמתקרבים, יש מלחמה על זויות הצילום של השער 

הגענו בצהריים המאוחרים, אפשר לראות שכבר מתחיל השפל

המאכל הרשמי של הירושימה, צדפות, מעולות ובזול. פה בגריל, אחת טבעי, אחת בזיגוג מיסו ואחת בחמאת שום

הם אוהבים לנשוך שקיות...

אוקונומיאקי טיפוסי, עם סקאלופס



אחרי ארוחת צהרים, נכנסנו לאיזור המקדש, השפל כבר היה לקראת השיא אז קיפצנו בין השלוליות לכיוון השער








משם נכנסנו למקדש, שכולו עומד על קלונסאות במים (במקרה שלנו סתם מעל החול בגלל השפל) ואח"כ חזרנו לעיר







בערב ישבנו בבר יין נחמד ששמו דג'נגו (the D is silent), מחר בבוקר, מלחמת עולם. 




יום שני בהירושימה

למחרת בבוקר יצאנו לפארק השלום ולמוזיאון שבו, המוקדש להסברת הנזק האדיר של נשק גרעיני. איזור הפארק היה קריית הממשלה של המחוז ושל העיר הירושימה, ולכן נבחר כמטרה. לאחר המלחמה הוחלט שלא לבנות את הרובע המרוסק מחדש אלא להשאירו כפארק. 
אנולה גיי קיבל כמטרה את גשר איואי שמוביל למתחם הקרייה, הילד הקטן הוצנחה ביחד עם עוד חמישה מכשירי מדידה (האמריקאים רצו לבדוק דברים) וכוון להתפוצץ בגובה אופטימלי של 1800 רגל (600מ) מעל הקרקע, הטייס פיספס את הגשר ב 240מ בגלל רוחות חזקות. גל ההדף קרע הכל ברדיוס של שני ק"מ (חוץ מהגשר ועוד בניין שהיו בקירוב מתחת לנק' הפיצוץ) שרף את הרוב ברדיוס של 10 ק"מ (ניפץ את כל השמשות ברדיוס של ~30 ק"מ) עוד על הזוועות בהמשך.

אנדרטת הסטודנטים (הגדרה יפנית של חטיבה ומעלה)

בית המסחר המחוזי, מעליו בגובה 600מ התפוצצה הפצצה, המבנה היחיד ששרד ברדיוס של 2 ק"מ




שני עגורי אוריגמי מזהב- אחד בתוך הפעמון, ואחד בידיים של הילדה


המוזיאון דרך המקדש

מקדש לזכר הנספים- דרכו רואים את בית המסחר ששרד




המוזיאון המרשים ביותר. הוא מתאר בדקדקנות יפנית, כל אספקט של נזק וסבל שהפצצה יצרה:
החל מהנזקים הפיזיים, ההרס המוחלט של העיר (ליפנים לקח זמן להבין מה קרה להם, העיר פשוט הפסיקה לענות, ואנשים שנשלחו לבדוק לא חזרו, הם שמעו מהארי טרומן בנאום מה נחת עליהם)
המוות ופציעות של ההדף, הטמפ' היו כל כך גבוהות בשני ק"מ שהעור פשוט נזל מאנשים, רעפים וזכוכיות נמסו והותכו יחדיו ורותכו לאנשים, משקפיים ושעונים הותכו לאנשים לבשר.
הנזק של הגשם השחור שירד על העיר ביום ובלילה שאחרי, והנזקים של הקרינה בשנים שאחרי.
באמת מוזיאון קשה לעיכול.
המוזיאון גם מזכיר (אולי בהצנעה) שרק בתחילת שנות השישים! הוכרה זכותם של נפגעי הפצצה ונגזרותיה הסרטניות, בטיפול ממומן ע"י הממשלה (הדחקה היא טבע שני פה) וגם, שבעת הטלת הפצצה היו בהירושימה בסביבות 50,000 עובדי כפייה קוריאנים וסינים, מתוכם בסביבות ה- 20,000 נהרגו מהפצצה.

לאחר המוזיאון נותר לנו עוד זמן לרכבת לתחנה הבאה שלנו, אי האומנים נאושימה בים יפן הפנימי, הסתובבנו באיזור השוקק שצמוד לפארק השלום. הדיסוננס מזמזם בראש, מסביב המולת קניות יפנית טיפוסית.
מוזרה את יפן...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה